<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער שנים עשר</h1>
<h2>דף יז:</h2>
העושה עין צבע, זה תולדת צובע וחייב. כיצד, כגון שנתן קנקנתום לתוך מי עפצא, שנעשה הכל שחור. או שנתן סטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק. וכן כל כיוצא בזה. וכמה שיעורו, כדי לצבוע בו חוט שארכו ארבעה טפחים, לשון רבינו משה. כתב הראב"ד שאין עושה צבע חייב משום צובע, שאינו חייב משום צובע עד שיצבע דבר שנגמרה מלאכתו במלאכת הצבע, אבל צביעת מים אינה כלום. (ומפני) ומה שאמרו בשריית דיו וסמנין, לא משום צובע נגעו בדבר זה אלא משום לש. מפני שהוא כעין מים וקמח או מים ועפר. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף מח.</h2>
המכבס בגדים הרי זה תולדת המלבן וחייב. והסוחט את הבגד עד שיצאו המים שבו הרי זה מכבס וחייב שהסחיטה [מ]צרכי כיבוס כמו שההגסה [מ]צרכי בישול ואין סחיטה בשער וה"ה לעור שאין חייבין על סחיטתו, לר"ם. המכבס חייב משום מלבן, והסוחט כסות חייב משום מכבס. לפיכך אסור (לסחוט) [לדחוק] מטלית או מוך וכיוצא בהם בפי האשישה וכיוצא בה כדי לסותמה, שמא יבוא לידי סחיטה. ואין מקנחין בספוג אא"כ יש לה בית אחיזה, שלא יסחוט. ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה, גזירה שמא יסחוט, לשון רבינו משה. מלשון הר"ם שמענו, שאם היה הבגד עשוי לכך מותר. ויש מן הגדולים שכתב שאפילו עשוי לכך אסור, ולא התירו אלא בבגד העשוי לכסות גיגית שיש בו יין מפני שהיין [אינו] מכבס ולא יבוא לסחוט. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף נ:</h2>
הנוטל שער מגוף האדם חייב משום גוזז. לפיכך אסור לרחוץ את הידים בדבר שמשיר ודאי כגון אהלא וכיוצא בו. ומותר לחוף את הידים בעפר (לבונה) [לבינה] (ב)[ו]עפר פלפלין ועפר (סמק) [יסמין] וכיוצא בהם ואינו חושש שמא ישיר את השער שעל ידיו שהרי אינו מתכוין. עירב דבר שמשיר עם דבר שאינו משיר את השער אם היה הרוב מדבר שאינו משיר מותר לחוף בו ואם לאו אסור.
<h2>דף עג.</h2>
המלבן את הצמר או את הפשתן או את השער וכן כל כיוצא בזה ממה שדרכו להתלבן חייב. וכמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט אחד כמלא רחב הסט כפול שהוא אורך ארבעה טפחים.
הטווה אורך ארבעה טפחים מכל דבר הנטוה חייב, אחד הטווה את הצמר או את הפשתן או את השיער או את הנוצה או את הגידין וכיוצא בהן, העושה הלבד ה"ז תולדת טווה וחייב, והוא שילבד הדבר שאפשר לטוות ממנו אורך ארבעה טפחים בעובי בינוני, לשון רבינו משה. כתב הראב"ד יותר ראוי להיות עושה לבד כמגבן שהוא תולדת בונה. ואולי שיעורו ברוחב ואורך קליעות שעושות בנות עניים על מצחיהן. וביאור הר"ם נראה לנו עיקר. העושה שתי בתי נירין חייב, העושה נפה או כברה או סל או סבכה או שסרג מטה בחבלים, ה"ז תולדת עושה בתי נירין, ומשעשה שני בתים באחד מכל אלו חייב, וכן כל העושה שני בתים בדבר שעושים אותו בתים כגון אלו חייב, לשון רבינו משה.
דרך האורגין שמותחין החוטין תחילה באורך היריעה וברחבה ושנים אוחזים זה מכאן וזה מכאן ואחד שובט בשבט על החוטין ומתקן אותם זה בצד זה עד שתעשה כולה שתי בלא ערב. ומתיחת החוטין כדרך האורגין היא הנסכת המסכת. וזה המותח נקרא מסך. וכשכופלין אותה ומתחיל להכניס הערב בשתי נקרא אורג. המסך חייב, והיא מלאכה מאבות מלאכות. והשובט על החוטין עד שיתפרקו ויתקנם ה"ז תולדת מסך. וכמה שיעורו, משיתקן רוחב שתי אצבעות. וכן אורג שני חוטין ברוחב שתי אצבעות חייב, בין שארגן בתחילה בין שהיה מקצת הבגד ארוג וארג על הארוג שיעור שני חוטין. ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד חייב. ארג בשפת היריעה שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין חייב. הא למה זה דומה לאורג שילשול קטן באורך שלשה בתי נירין. המדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה הרי זה תולדת אורג. וכן הקולע את הנימין ה"ז תולדת אורג. ושיעורו משיעשה קליעה באורך שתי אצבעות. לשון רבינו משה. יש מי שפסק שהקולע שלש נימין באדם חייב. ויראה לי שאינו חייב אלא כשיעור שכתב הר"ם שיעשה קליעה באורך שתי אצבעות. וכן הדין בקולע שרשות נימין חייב וכמו זה השיעור.
המנפץ את הצמר או את הפשתן או את השני וכיוצא בהם חייב. וכמה שיעורן, כדי לטוות ממנו חוט אחד אורכו כמלא רחב הסיט כפול, שהוא ארוך ארבעה טפחים. והמנפץ את הגידים עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותן, הרי זה תולדת מנפץ וחייב, לשון רבינו משה.
(הצובע) [הבוצע] שני חוטין, ובוצע הוא המפריד את האורג, בין שהוציא הערב מן השתי או העביר השתי מעל הערב ה"ז ובוצע וחייב. והוא שלא יהיה מקלקל אלא מתכוין לתקן כדרך שעושין אלו שמאחין את הבגדים הקלים ביותר, שבוצעין ואחר כך מאחין, וחוזרין ואורגין חוטין (שצבעו) [שבצעו] עד שיעשו שני הבגדים או שני הקרעים אחד. והסותר את הקליעה לתקן ה"ז תולדת בוצע ושיעורו כשיעור הבוצע. לשון רבינו משה. כתב הראב"ד שזה נוטה לקורע ע"מ לתפור. ובוצע כמו פוצע, שחותך החוטין אחר שהשלים אריגתו. ואם חתך את הארוג מן המשוייר במסכת, אפילו לא חתך ממנו אלא שני חוטין, חייב. והר"ש ביאר פוצע, כשנפסק חוט באמצע היריעה ורוצה לחברו ולהשלימו, פוצע שני ראשי חוטין וטווה אותם בראשי אצבעותיו, אע"פ שאינו קושרם חייב, שזה מלאכה המתקיימת היא. ויש מי שביאר פוצע, שמנתק החוטין לצורך, כגון שהיתה היריעה רחבה בקצת מקומות, ומנתק ממנה חוטין, ונתוק שני חוטין ממנה הוא הנקרא פוצע. ויראה לי שכל דברים אלו אסורים.
<h2>דף עד:</h2>
הגוזז את הצמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת אפילו מן השלח שלהם חייב. וכמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול. וכמה רוחב הסיט כפול כדי למתוח מן בוהן של יד עד אצבע הראשון כשיפתח ביניהם בכל כחו. והוא קרוב [לשני] שלישי זרת, לר"ם. והר"ש ביאר רחב הסט ההפסק שבין אצבע (לאמה) [לאצבע] כמו שאדם יכול להרחיבו. והרב בעל הערוך ביאר כביאור הר"ם וזה עיקר.
התולש כנף מן העוף הרי זה תולדת גוזז. לר"ם. יש מן הגדולים שכתב בין שתלשו [מחיים בין שתלשו] לאחר מיתה חייב משום גוזז, ונראין דבריו.
<h2>דף צד:</h2>
הנוטל צפרניו או שפמו או שערו או זקנו הרי זה תולדת גוזז וחייב, והוא שיטול בכלי. אבל אם נטלן בידו בין לו בין לאחר פטור. וכן החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי פטור בין לו בין לאחר. ומותר לחתוך יבלת במקדש ביד אבל לא בכלי. ואם היתה יבשה חותכה אף בכלי ועובד. לר"ם.
הנוטל שערו בכלי כמה יטול ויהא חייב שתי שערות. ואם לקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת חייב. צפורן שפרש רובה וציצין של עור שפרשו רובן אם פרשו כלפי מעלה ומצערות אותו מותר ליטול אותן ביד אבל לא בכלי. ואם נטלן בכלי פטור. ואם אינן מצערות אותו אפי' ביד אסור. ואם לא פרש רובן אפילו מצערות אותו אסור לנטלן ביד. ואם נטלן בכלי חייב. לר"ם.
הטווה את הצמר מן החי פטור שאין דרך גזיזה בכך ואין דרך טויה בכך ואין דרך ניפוץ בכך. לר"ם.
<h2>דף קה.</h2>
דרך האורגין שמותחין החוטין תחילה באורך היריעה וברחבה ושנים אוחזים זה מכאן וזה מכאן ואחד שובט בשבט על החוטין ומתקן אותם זה בצד זה עד שתעשה כולה שתי בלא ערב. ומתיחת החוטין כדרך האורגין היא הנסכת המסכת. וזה המותח נקרא מסך. וכשכופלין אותה ומתחיל להכניס הערב בשתי נקרא אורג. המסך חייב, והיא מלאכה מאבות מלאכות. והשובט על החוטין עד שיתפרקו ויתקנם ה"ז תולדת מסך. וכמה שיעורו, משיתקן רוחב שתי אצבעות. וכן אורג שני חוטין ברוחב שתי אצבעות חייב, בין שארגן בתחילה בין שהיה מקצת הבגד ארוג וארג על הארוג שיעור שני חוטין. ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד חייב. ארג בשפת היריעה שני חוטין ברוחב שלשה בתי נירין חייב. הא למה זה דומה לאורג שילשול קטן באורך שלשה בתי נירין. המדקדק את החוטין ומפרידן בעת האריגה הרי זה תולדת אורג. וכן הקולע את הנימין ה"ז תולדת אורג. ושיעורו משיעשה קליעה באורך שתי אצבעות. לשון רבינו משה. יש מי שפסק שהקולע שלש נימין באדם חייב. ויראה לי שאינו חייב אלא כשיעור שכתב הר"ם שיעשה קליעה באורך שתי אצבעות. וכן הדין בקולע שרשות נימין חייב וכמו זה השיעור.
<h2>דף קה:</h2>
המלבן את הצמר או את הפשתן או את השער וכן כל כיוצא בזה ממה שדרכו להתלבן חייב. וכמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט אחד כמלא רחב הסט כפול שהוא אורך ארבעה טפחים.
הטווה אורך ארבעה טפחים מכל דבר הנטוה חייב, אחד הטווה את הצמר או את הפשתן או את השיער או את הנוצה או את הגידין וכיוצא בהן, העושה הלבד ה"ז תולדת טווה וחייב, והוא שילבד הדבר שאפשר לטוות ממנו אורך ארבעה טפחים בעובי בינוני, לשון רבינו משה. כתב הראב"ד יותר ראוי להיות עושה לבד כמגבן שהוא תולדת בונה. ואולי שיעורו ברוחב ואורך קליעות שעושות בנות עניים על מצחיהן. וביאור הר"ם נראה לנו עיקר. העושה שתי בתי נירין חייב, העושה נפה או כברה או סל או סבכה או שסרג מטה בחבלים, ה"ז תולדת עושה בתי נירין, ומשעשה שני בתים באחד מכל אלו חייב, וכן כל העושה שני בתים בדבר שעושים אותו בתים כגון אלו חייב, לשון רבינו משה.
המנפץ את הצמר או את הפשתן או את השני וכיוצא בהם חייב. וכמה שיעורן, כדי לטוות ממנו חוט אחד אורכו כמלא רחב הסיט כפול, שהוא ארוך ארבעה טפחים. והמנפץ את הגידים עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותן, הרי זה תולדת מנפץ וחייב, לשון רבינו משה.
הצובע חוט שאורכו ארבעה טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב, ואין הצובע חייב עד שיהיה הצבע מתקיים, אבל צבע שאינו מתקיים כלל כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו פטור שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת פטור, לשון רבינו משה.
<h2>דף קו.</h2>
הגוזז את הצמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת אפילו מן השלח שלהם חייב. וכמה שיעורו כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול. וכמה רוחב הסיט כפול כדי למתוח מן בוהן של יד עד אצבע הראשון כשיפתח ביניהם בכל כחו. והוא קרוב [לשני] שלישי זרת, לר"ם. והר"ש ביאר רחב הסט ההפסק שבין אצבע (לאמה) [לאצבע] כמו שאדם יכול להרחיבו. והרב בעל הערוך ביאר כביאור הר"ם וזה עיקר.
<h2>דף קיג.</h2>
אסור לתקן בית יד של בגדים, ולשברם שברים שברים כדרך שמתקנים בחול הבגדים שמכבסין אותם. וכן אין מקפלין את (הכלים) [הבגדים] בשבת כדרך שעושים בבגדים כשיכבסו אותם. ואם לא היה לו אחר להחליפו מותר לקפל ולפשטו ולהתכסות כדי להתנאות בו בשבת. והוא שיהא הבגד חדש לבן, שהרי מתמעך ומתלכלך [מיד] וכשיקפל לא יקפל אלא איש אחד, אבל לקפל בשנים אסור. לשון רבנו משה. יש מי שכתב שמקפל אותן בשעה שפושטן כמה פעמים, עד שיהא מקופל כרצונו. וביאור הר"ם עיקר.
<h2>דף קיז:</h2>
נשברה לו חבית בשבת מציל ממנה מה שהוא צריך בשבת לו ולאורחיו, ובלבד שלא יספוג ביין ולא יטפח בשמן. שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבוא לידי סחיטה. וכיצד מציל ממנה, מביא כלי ומניח תחתיה. ולא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ומצרפו לראשון, גזירה שמא יביא כלי דרך ר"ה. נזדמנו לו אורחים מביא מביתו כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף. ולא יקלוט ואחר כך יזמין [אלא יזמין] ואח"כ יקלוט. ואם הערים בדבר זה ה"ז מותר. לשון רבנו משה. ויש מי שפסק שאסור להערים בכך. ופסק הר"ם עיקר.
<h2>דף קלט:</h2>
נשברה לו חבית בשבת מציל ממנה מה שהוא צריך בשבת לו ולאורחיו, ובלבד שלא יספוג ביין ולא יטפח בשמן. שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבוא לידי סחיטה. וכיצד מציל ממנה, מביא כלי ומניח תחתיה. ולא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ומצרפו לראשון, גזירה שמא יביא כלי דרך ר"ה. נזדמנו לו אורחים מביא מביתו כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף. ולא יקלוט ואחר כך יזמין [אלא יזמין] ואח"כ יקלוט. ואם הערים בדבר זה ה"ז מותר. לשון רבנו משה. ויש מי שפסק שאסור להערים בכך. ופסק הר"ם עיקר.
<h2>דף קמ.</h2>
טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים, ואינו מכסכסו מבחוץ גזירה שמא יכבס. ומותר לגרדו בציפורן, ואינו חושש שמא ילבנו. המכסכס את הסודר אסור מפני שהוא מלבנו. אבל החלוק מותר, מפני שאין כונתו אלא לרככו, לשון רבנו משה. הראב"ד כתב שאין חילוק בין סודר לחלוק. נראה שדעתו שזה וזה מותר. וכן נראה דעת הרי"ף. מנעל או סנדל שנתלכלך בטיט ובצואה מותר לכסכסו במים. אבל לכבסו אסור. ואין מגרדין לא מנעלים ולא סנדלים חדשים, אבל סכין אותם, ומקנחין את הישנים. כר או כסת שהיתה עליהם צואה או טינוף מקנחו בסמרטוט. ואם היתה על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה, לשון רבנו משה. מי שנתלכלכה ידו בטיט מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה את הקוצים. אבל לא במפה שמקנחין בה את הידים, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לכבס את המפה.
<h2>דף קמא.</h2>
המכבס בגדים הרי זה תולדת המלבן וחייב. והסוחט את הבגד עד שיצאו המים שבו הרי זה מכבס וחייב שהסחיטה [מ]צרכי כיבוס כמו שההגסה [מ]צרכי בישול ואין סחיטה בשער וה"ה לעור שאין חייבין על סחיטתו, לר"ם. המכבס חייב משום מלבן, והסוחט כסות חייב משום מכבס. לפיכך אסור (לסחוט) [לדחוק] מטלית או מוך וכיוצא בהם בפי האשישה וכיוצא בה כדי לסותמה, שמא יבוא לידי סחיטה. ואין מקנחין בספוג אא"כ יש לה בית אחיזה, שלא יסחוט. ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה, גזירה שמא יסחוט, לשון רבינו משה. מלשון הר"ם שמענו, שאם היה הבגד עשוי לכך מותר. ויש מן הגדולים שכתב שאפילו עשוי לכך אסור, ולא התירו אלא בבגד העשוי לכסות גיגית שיש בו יין מפני שהיין [אינו] מכבס ולא יבוא לסחוט. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף קמג.</h2>
המכבס בגדים הרי זה תולדת המלבן וחייב. והסוחט את הבגד עד שיצאו המים שבו הרי זה מכבס וחייב שהסחיטה [מ]צרכי כיבוס כמו שההגסה [מ]צרכי בישול ואין סחיטה בשער וה"ה לעור שאין חייבין על סחיטתו, לר"ם. המכבס חייב משום מלבן, והסוחט כסות חייב משום מכבס. לפיכך אסור (לסחוט) [לדחוק] מטלית או מוך וכיוצא בהם בפי האשישה וכיוצא בה כדי לסותמה, שמא יבוא לידי סחיטה. ואין מקנחין בספוג אא"כ יש לה בית אחיזה, שלא יסחוט. ואין מכסין חבית של מים וכיוצא בה בבגד שאינו מוכן לה, גזירה שמא יסחוט, לשון רבינו משה. מלשון הר"ם שמענו, שאם היה הבגד עשוי לכך מותר. ויש מן הגדולים שכתב שאפילו עשוי לכך אסור, ולא התירו אלא בבגד העשוי לכסות גיגית שיש בו יין מפני שהיין [אינו] מכבס ולא יבוא לסחוט. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף קמג:</h2>
נשברה לו חבית בשבת מציל ממנה מה שהוא צריך בשבת לו ולאורחיו, ובלבד שלא יספוג ביין ולא יטפח בשמן. שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבוא לידי סחיטה. וכיצד מציל ממנה, מביא כלי ומניח תחתיה. ולא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ומצרפו לראשון, גזירה שמא יביא כלי דרך ר"ה. נזדמנו לו אורחים מביא מביתו כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף. ולא יקלוט ואחר כך יזמין [אלא יזמין] ואח"כ יקלוט. ואם הערים בדבר זה ה"ז מותר. לשון רבנו משה. ויש מי שפסק שאסור להערים בכך. ופסק הר"ם עיקר.
<h2>דף קמו:</h2>
מי שרחץ במים מסתפג באלונטיתו ומביאה בידו, ואין חוששין שמא יסחוט. [וכן מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואין חוששין שמא יסחוט]. ואסור לשוטחן אפילו בתוך ביתו, גזירה שמא יאמר הרואה ה"ז מכבס כסותו בשבת ושטחה ליבשה. וכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. לשון רבנו משה. הרב בעל המאור פסק שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. ופסק הר"ם נתברר לנו. יש מי שכתב מה שאמרו מהלך בהן ואינו חושש, כשנפלו הוא וכליו במים כשהוא לבוש בהם, אבל אם נפלו כליו במים (וילבשם) [לא ילבשם] וילך בהם. ויש מי שאמר אפילו נפלו כליו במים. וזה נראה עיקר. שתי מטהרות זה ע"ג זה נוטל את הפקק מבנתים ומשיקן, ומחזירין את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתו שיצאו המים. ופוקקין את המים בסודרין ובכל דבר המיטלטל כדי שיצופו על האוכלין ועל הכלים. אבל אין פוקקין את הביב כדי שירדו מים לבור שמא יסחוט בעת שדוחק, שהרי הפקק שרוי במים, לשון רבינו משה.
<h2>דף קמט.</h2>
אסור לראות במראה של מתכת בשבת גזירה שמא ישיר בה את הנימין המדולדלין ואפילו היתה קבועה בכותל. אבל מראה שאינה של מתכת מותר לראות בה אפילו אינה קבועה. לר"ם. והרב בעל המאור פסק אפילו מראה שאינה של מתכת אסור באיש, שמא יתקן עצמו בזוג של ספרים. אבל אשה שאין דרכה לתקן שערה מותרת לראות במראה שאינה של מתכת, ובשל מתכת אסור. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר, וכן פסקו הרי"ף והראב"ד. ויש מי שאוסר באיש אפילו בחול משום לא ילבש גבר שמלת אשה, ואינו נראה כן.
